ב"ה ערב שבת קדש פ' בהר תשפ"ב
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה, לה).
רש"י:
אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד, למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו (ע"א).
רמב"ן:
שיחיה עמך והוא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטווינו על פיקוח נפש במצות עשה. ומכאן אמרו: 'וחי אחיך עמך' (מתוך דבריו ע"א).
רמב"ם:
חיבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר [בראשית יח, יט]: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו… לעשות צדקה'
לעולם אין אשר מַעֲנִי מהצדקה ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר [שם לב, יז]: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר [דברים יג, יח]: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגוים, שנאמר [ירמיה, נ, מב]: 'אכזרי המה ולא ירחמו', וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר [דברים יד, א]: בנים אתם לה' א-להיכם', ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאים עיניהם, הלגוים ששונאין אותם ורודפים אחריהן? הא אין עיניהם תלויות אלא לאחיהם (הל' מתנות עניים י, א – ב).
הפסוק שלפנינו הוא אחד מתוך ארבעה פסוקים בהם התורה חוזרת על הביטוי 'כי ימוך אחיך… ' נחמה ליבוביץ מציינת שהפסוקים האלה מדברים כולם על התערערות מצבו של האדם העני, ואלה הפסוקים:
כה, כה – ' כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו…
כה, לה – ' וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו…
כה, לט – ' וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך…
כה, מז – ' וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לך…
נחמה ליבוביץ:
בכל מקרה מן המקרים של התערערות מצבו מוזכר ומודגש לך שה'מך' הוא אחיך. בכל מקרה ניתנו דינים כיצד להחזירו מנפילתו ולהקימו על רגליו… ללמדך: כשם שאין האדם שליט יחיד ברכושו בממונו, בשדהו לעשות בו כטוב בעיניו, אלא הקדוש ברוך הוא בתורתו מגביל אותו, וכל דיני שמיטה ויובל הם הגבלות בזכותו של מה שנקרא 'שלו' כן אין האדם גופו שייך לעצמו והגבילה התורה אותו בזכותו לעשות בו כטוב בעיניו, לפיכך פתח דין העבד ב 'כי ימוך' (עיונים, עמ' 433).
באחד ממאמריו על פרשת השבוע מזכיר הרב זקס את הדגם המשפחתי של עם ישראל, והוא כותב כך:
הרב זקס:
באחד מרגעי המפתח שבתורה אלוקים עצמו מגדיר את יחסיו עם בני ישראל במונחים משפחתיים. הוא מורה
למשה לומר בשמו לפרעה [שמות ד, כב]: 'בני בכורי ישראל'
… מדוע נבנתה היהדות על פי דגם משפחתי זה? טעם ראשון: כדי ללמדנו שה' לא בחר אליטה של צדיקים או חבורה של תמימי דעים. הוא בחר משפחה – צאצאי אברהם ושרה – שהתרחב במהלך הדורות… טעם נוסף למשפחתיות של היהדות היא שהרגש המשפחתי הוא הזיקה המוסרית הראשונית והחזקה ביותר… המשפחה היא משכנו הראשוני של האלטרואיזם [- הדאגה לזולת -]… משפחות חזקות הן הבסיס לחברה חפשית. כשהמשפחה חזקה יש תחושת אלטרואיזם הניתנת להרחבה כלפי חוץ: מהמשפחה אל החברים, אל השכנים ואל הקהילה, ומשם אל האומה כמכלול. תחושת משפחתיות זו היא שהחזיקה את היהודים ברשת של ערבות הדדית אף כי נפוצו על פני תבל כולה…. בשנות החמישים גרס מרטין בובר שהעם היהודי, במובן המסורתי של מושג זה, אינו קיים עוד. בובר חשב הקרעים בין יהודים ליהודים – בין דתיים לחילוניים, בין אורתודוקסים לשאינם כאלה בין ציונים ללא-ציונים – פוררו את העם כל כך עד שאבדה תקוות האיחוי. עמדתו זו התגלתה כנחפזת… עם ישראל נשאר משפחה. תכופות הוא שסוע, תמיד הוא מתווכח, אבל הוא מלוכד בקשר משותף של גורל כמו שמזכירה לנו פרשתנו, האדם שנפל ומך הוא אחינו (או אחותנו) וידנו היא היד שצריכה לעזור לו לקום (עמ' 110 – 112 בדילוגים).