ב"ה ערב שבת קדש פ' בהר בחקתי תש"פ
ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א–להיהם.
וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם ל א–להים אני ה'
(ויקרא כז, מה – מו).
הרמב"ן מראה כי גם בחשכת הגלות הקב"ה זוכר את עמו, וכך הוא אומר:
. . . וטעם וזכרתי להם ברית ראשנים שאזכור להם כן בין בארץ בין בחוצה לארץ בגלות הנרמזת כאן , וכן בכל הדורות וזה טעם לעיני הגוים כי יעשה בהם בעבור שמו הגדולשלא יתחלל בגוים ולא למענם . כי לא עשו תשובה ולא נתכפרו עוונתיהם, וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח, י): לא מאסתים (בימי אספסינוס) ולא געלתים בימי יון , לכלותם להפר בריתי אתם, בימי המן, כי אני ה' א–להיהם בימי גוג ומגוג (ע"א, מובא גם אצל הרב חיים סבתו בספרו אהבת תורה).
משך חכמה:
על רקע פרשת התוכחה מעלה בעל 'משך חכמה ' דיון שלם על מהלך ההיסטורה של עם ישראל והוא מראה שבמהלך ההדורות מאז גלות מצרים ועד לימינו היתה תמיד תמונה מורכבת של שמירת הקשר עם א"י בצד מגמות של התבוללות בין האומות:
. . . לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען . . . ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיכם ולחשוב עצמם כגרים וזה 'ויגר שם ' מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם. . . ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה 'ויגר שם' מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם. פירוש מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין ויהיו מחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים, וכן צוה יוסף 'פקד יפקוד' . . . שבזה הניחו שרש גדול בלבב ישראל, ולכן 'ויקוצו מפני בני ישראל', שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים.
והנה מעת היות עם ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח חדל אונים [אשר זה לבד ג"כ מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה קדמונים] הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד שנפזרים בדודים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו , יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה , יחשוב כי זה מקום מחצבתו . . . שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק , יזכיר אותו קול סואן ברעש: 'יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת!' ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשני סיבות לקיום הדת האמיתי וטהרתו ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן . . . עוד מעט ישוב לומר שקר נחלו אבותינו והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, . . . יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. . . וכמו דאילת השחר שהוא קופץ כאייל ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לע"ל, שזריחת השמש בעולם הזה על אופן אחד , משא"כ לע"ל יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע והארה בכבודו ית' מעת לעת . וכמוש"א ילכו מחיל אל חיל שלא יהיה לת"ח מנוחה בעוה"ב רק שיהייו רצים בהשגה ובהארת אור אלוקי בלא הפסק ובזה הפרט יהיה כאור בוקר, שהדמיוטן הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע . . .
אהבת תורה:
. . . טעם זה שמציין הרמב"ן מופיע פעמים רבות בדברי הנביא יחזקאל האומר שהעמים לא יפָרשו את שפלותם של ישראל בגלותם כעונש על חטאיהם אלא כחילול ה' , כלומר כאי-יכולת של אלוקיהם, כביכול. והיא הזכות שלימד משה: 'למה יאמרו מצרים' זכות זאת היא שעמדה להם אז, באותה חטאה גדולה [של חטא העגל] . ואפשר לפרש עוד, שהדגש בפסוקנו הוא בביטוי 'כי אני ה' אלקיהם', כלומר: היות שמציאות ה' היא נצחית ומלכותו בעולם מוכרחה להתגלות לבסוף בשלמותה והיא עתידה להתגלות רק על ידי עם ישראל, לפיכך מובטחים אנו שעם ישראל לא יִכלה . . . הובטחנו בפסוק זה הבטחה גדולה שה' לא מאס בנו על אף חטאינו, והוא זוכר לעולם את בריתו אשר כרת עם אבותינו וישוב יגאלנו במהרה בימינו יראו עינינו וישמח לבנו (שם, 258 – 255, בדילוגים) .
אכן, עצם הלימוד של פרשת התוכחה מפגיש אותנו תמיד עם ההיסטוריה רבת התהפוכות של עם ישראל במהלך הדורות.