והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון
(שמות יח, כ).
רמב"ם הל' גזילה ואבידה יא, יד:
ההולך בדרך הטוב והישר לפנים משורת הדין מחזיר את בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו.
מתוך דברי הרמב"ם אנחנו רואים שהכלל 'לפנים משורת הדין' יש לו יחוד משלו, וכך מסתבר גם מתוך פירושו של בעל תוספת ברכה לפסוק שלפנינו:
תוספת ברכה:
בגמרא ב"ק ק' עמ' א' מבארים הלשון 'ואת המעשה אשר יעשון' דמוסב על תכונת קיום המעשים לא רק לפי חוקם החיובי והקבוע, כי אם גם יתנהגו לפנים משורת הדין, כלומר, להשתמש במדות טובות ורצויות גם במקום שאין הדין היסודי מכריח לזה, וכפי שיתבאר עוד. ולא נתבאר טעם מקור הדיוק הזה מלשון ואת המעשה אשר יעשון . ויתכן כי טעם הדיוק הוא מלשון 'יעשון' שבא בנו"ן הסוגר, תחת 'יעשו 'ודקדקתי בדעת חז"ל בכמה מקומות, דנו"ן הסוגר בא לחזק הפעולה באותו ענין, ותהי' הכוונה כאן המעשה אשר יעשון, כל מעשה תעשה בתוקף ענינה והדרה, וזה לפנים משוה"ד.
כה מצינו בענין נו"ן הסוגר הבא לחזק הפעולה במס' פסחים קי"ח א' 'קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב: 'בעצב תלדי בנים' ואילו במזונותיו כתיב: בעצבון תאכלנה, וזה נלמד מנו"ן הסוגר במילת 'בעיצבון'.
. . . ולכן כיון דכתיב כאן 'ואת המעשה אשר יעשון' מעשה הטוב והצדק והיושר יעשו בכל תוקף ענינם ובהדורם לפנים משורת הדין . . .
והנה במס' ב"מ פג עמ' א' יסופר ענין נרגש ומענין שיש לו יחס לענין שלפנינו, לענין הנהגה בחיים עפ"י מדת לפנים משורת הדין , והענין ראוי לבארו.
ויסופר שם, כי אצל אחד החכמים עבדו פועלים בהרקת יין מחבית, ועל ידי פשיעה מצדם נשברה החבית ונשפך היין, ועיכב זה החכם את בגדיהם של העובדים על חשבון ההיזק שעשו לו בפשיעה מצדם. ויבואו העובדים לרב . . . והתאוננו לפניו על מעשה החכם הזה שעיכב בגדיהם, וישלח רב אחריו ופקד עליו להחזיר את הבגדים, וישאל אותו זה החכם אם אמנם הדין כך, ויענה לו רב , כן כן הוא, דכתיב (משלחי ב, כ): 'למען תלך בדרך טובים'. ושוב באו העובדים האלה לרב והתאוננו לפניו, כי עשו במלאכה זו אצל החכם הזה כיום תמים ולא התשתכרו מאומה (כי לאחר הפשיעה במלאכתם לא נתן להם שכרם), ושלח רב אחריו ופקד עליו לשלם להם עבור עבודת היום , וישאל אותו זה החכם, האם הדין כך, והשיב, כן הוא, דכתיב (משלי שם): 'וארחות צדיקים תשמור'.
.. . והנה התוס' בב"ק ק' עמ' א' מקשים בענין סיפור זה, למה לא אמר לו רב בקיצור, כי מצוה להתנהג בכל דבר לפנים משורת הדין, שזה נלמד מן התורה, ולמה הניח זה ונסתייע מן הכתובים המתייחסים רק למדות טובות והנהגות ישרות. ועל דעתי נראה בישוב הדבר כי אחרי שצוה עליו בזה ובזה, בחזרת הבגדים ובתשלום המשכורת לכן לא הי' יכול לעשות זאת בצוי ופקודה מצד 'לפנים משורת הדין' יען כי תכונת ענינו של לפנים משורת הדין הוא ענין ויתור, שֶמְוַתֵּר האדם על מדותיו לחייב עצמו אף במקום שמן הדין פטור, ואמרו (יומא כג עמצ' א): כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו' , ואם כן הוי מצוה זו דלפנים משורת הדין מצוה ששכרה בצדה ׂ שמעבירין לו על מדותיו , וקיי"ל א י ן כ ו פ י ן ע ל י ה (חולין ק"י עמ' ב). ואם כן מתישבת קושית התוס' למה לא אמר לו רב בקיצור שמצוה להתנהג לפנים משורת הדין כי אחרי שאין כופין על מעשה לפנים משורת הדין אם כן לא יכול היה רב ל צ ו ו ת עליו על זה, מפני שהיא מצוה הנעשית מרצון חפשי . . . ורק משום מדות טובות שחובה לחכם להחזיק בהן מפני שיש בזה כבוד שמים וכבוד התורה . . . לכן מצא רב . . . לצוות עליו יען דעל החכם מוטל ביותר ללכת בדרך טובים ולשמור ארחות צדיקים. (עמ' 150 – 152).
דומה שדווקא בגלל חשיבותו המיוחדת של הכלל 'לפנים משורת הדין, אין לצוות עליו, משום שהוא חלק מרכזי של ההתנהגות המוסרית וההתחשבות בזולת, שמסורה להחלטתו של האדם.